במסגרת הקורס של ד"ר חגית מישר טל, בחרתי להתמקד בעבודת הגמר בנושא מדיניות תקשוב במדינה מסוימת. בת זוגתי דנית ואני התלבטנו בין 2 מדינות הודו ויפן.בסוף החלטנו להתמקד ביפן, אך ד"ר חגית שכנעה אותנו שהודו ארץ יותר מעניינת ( את דעתנו לכך נתן בגמר העבודה).
בתחילת דרכי כאשר חיפשתי מאמרים לעבודה בנושא יפן, נתקלתי במושג מאיים "היקיקומורו" הנשמע לקוח מתוך עולם אומנות הלחימה, אך לא. כמובן שלא יכולתי לפסוח על המושג הנ"ל והתחלתי לקרוא את הכתבה שהותירה בי רושם רע מאד.
אז במה מדובר?
"היקיקומורו" זוהי תופעה יפנית ייחודית- בה נערים בגיל ההתבגרות ננעלים בחדרם ומנתקים כל קשר עם העולם שמחוצה לו, כולל עם ההורים. הם ישנים רוב היום ויוצאים רק כדי לקחת את הצלחת שהושארה על ידי ההורים ליד הדלת, או בלילה כשכולם ישנים. ישנם נערים שנשארים בחדרם שנים רבות ומאחר שהחברה היפנית לא מתמודדת עם התופעה כבעיה קלינית, אלא כבעיה משפחתית- פרטית, אין ממש נסיונות להוציא את ההיקיקומורו מחדרם ולכן ישנם שכלואים בחדרם במשך קרוב לעשור! היקף התופעה רחב וביפן יש לפחות 1.2 מיליון בני נוער שהם היקיקומורו.
( מתוך כתבתה של רחל הראל, מצב קשור: http://http://www.articles.co.il/article/3401/%D7%94%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%95
לא להאמין,תופעה מפחידה ומאיימת זו נראית בחברה היפנית כתהליך נורמאלי ושגרתי?
האם לא קיימת חשיבה בנושא כיצד לעצור, למזער ולטפל בהיקף התופעה ( הורים, רשויות רווחה, מערכת בריאות הנפש, מערכת החינוך ועוד)? של מי האחריות? האם בגלל שהתופעה לא מוגדרת כקלינית אלא כמשפחתית, האחריות לטפול רק על ההורים?
אז איך מסבירים את התופעה?
"פסיכולוגים וסוציולוגים טוענים שישנן כמה סיבות, לדוגמא: ההתפתחות המואצת של הכלכלה היפנית מעודדת אנשים לעבודה קשה מחוץ לבית, כך שהורים כמעט לא משוחחים עם ילדיהם
(במיוחד האבות)ונוצרות בעיות תקשורת. סיבה נוספת, התפתחות הטכנולוגיה. כמעט לכל מתבגר יש טלפון סלולארי, טלויזיה, מחשב, פלייסטשן ועוד. החדר היפני מאובזר בנפלאות הטכנולוגיה המגבירות את הבדידות ,בכך שהנער עומד מול מסך ולא בפני בן אנוש" . (רחל הראל) .
בקיומה של תופעה זו אנו למעשה עדים לתהליך קיצוני בו התפתחות המודרניזציה והטכנולוגיה במקום לסייע ולעודד התפתחות חברתית, קוגנטיבית ותקשורתית משמשת כאן ככלי הרסני עבור בני הנוער. האם בחברה היפנית נשאלה השאלה מה מביא את בני הנוער לנטוש את המערכת המשפחתית, הלימודית והחברתית? קיימת כאן הזנחה רגשית נפשעת, חוסר מודעות ורגישות כלפי צורכי הפרט.
גם בארצינו הקטנטונת אנו חשופים לבני נוער המכורים לאמצעי טכנולוגיה שונים. אך אנו כחברה ישראלית המגלה לרוב רגישות ומודעות לפרט, לא היינו מאפשרים לתופעה כזו להיות בהיקף כה נרחב כדוגמת יפן.
תפקידנו כהורים וכמחנכים, לדאוג לחינוך ילדינו ולהופכם לבוגרים חיוביים, בריאים נפשית, התורמים לחברה , ובנוסף להנחות אותם, להגבילם ולכוונם לשימוש מושכל במחשב ובאמצעים טכנולוגיים נוספים.
לסיום, מצ"ב קשור לכתבה העוסקת " האם הילד שלך מכור למחשב"?
בתחילת דרכי כאשר חיפשתי מאמרים לעבודה בנושא יפן, נתקלתי במושג מאיים "היקיקומורו" הנשמע לקוח מתוך עולם אומנות הלחימה, אך לא. כמובן שלא יכולתי לפסוח על המושג הנ"ל והתחלתי לקרוא את הכתבה שהותירה בי רושם רע מאד.
אז במה מדובר?
"היקיקומורו" זוהי תופעה יפנית ייחודית- בה נערים בגיל ההתבגרות ננעלים בחדרם ומנתקים כל קשר עם העולם שמחוצה לו, כולל עם ההורים. הם ישנים רוב היום ויוצאים רק כדי לקחת את הצלחת שהושארה על ידי ההורים ליד הדלת, או בלילה כשכולם ישנים. ישנם נערים שנשארים בחדרם שנים רבות ומאחר שהחברה היפנית לא מתמודדת עם התופעה כבעיה קלינית, אלא כבעיה משפחתית- פרטית, אין ממש נסיונות להוציא את ההיקיקומורו מחדרם ולכן ישנם שכלואים בחדרם במשך קרוב לעשור! היקף התופעה רחב וביפן יש לפחות 1.2 מיליון בני נוער שהם היקיקומורו.
( מתוך כתבתה של רחל הראל, מצב קשור: http://http://www.articles.co.il/article/3401/%D7%94%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%95
לא להאמין,תופעה מפחידה ומאיימת זו נראית בחברה היפנית כתהליך נורמאלי ושגרתי?
האם לא קיימת חשיבה בנושא כיצד לעצור, למזער ולטפל בהיקף התופעה ( הורים, רשויות רווחה, מערכת בריאות הנפש, מערכת החינוך ועוד)? של מי האחריות? האם בגלל שהתופעה לא מוגדרת כקלינית אלא כמשפחתית, האחריות לטפול רק על ההורים?
אז איך מסבירים את התופעה?
"פסיכולוגים וסוציולוגים טוענים שישנן כמה סיבות, לדוגמא: ההתפתחות המואצת של הכלכלה היפנית מעודדת אנשים לעבודה קשה מחוץ לבית, כך שהורים כמעט לא משוחחים עם ילדיהם
(במיוחד האבות)ונוצרות בעיות תקשורת. סיבה נוספת, התפתחות הטכנולוגיה. כמעט לכל מתבגר יש טלפון סלולארי, טלויזיה, מחשב, פלייסטשן ועוד. החדר היפני מאובזר בנפלאות הטכנולוגיה המגבירות את הבדידות ,בכך שהנער עומד מול מסך ולא בפני בן אנוש" . (רחל הראל) .
בקיומה של תופעה זו אנו למעשה עדים לתהליך קיצוני בו התפתחות המודרניזציה והטכנולוגיה במקום לסייע ולעודד התפתחות חברתית, קוגנטיבית ותקשורתית משמשת כאן ככלי הרסני עבור בני הנוער. האם בחברה היפנית נשאלה השאלה מה מביא את בני הנוער לנטוש את המערכת המשפחתית, הלימודית והחברתית? קיימת כאן הזנחה רגשית נפשעת, חוסר מודעות ורגישות כלפי צורכי הפרט.
גם בארצינו הקטנטונת אנו חשופים לבני נוער המכורים לאמצעי טכנולוגיה שונים. אך אנו כחברה ישראלית המגלה לרוב רגישות ומודעות לפרט, לא היינו מאפשרים לתופעה כזו להיות בהיקף כה נרחב כדוגמת יפן.
תפקידנו כהורים וכמחנכים, לדאוג לחינוך ילדינו ולהופכם לבוגרים חיוביים, בריאים נפשית, התורמים לחברה , ובנוסף להנחות אותם, להגבילם ולכוונם לשימוש מושכל במחשב ובאמצעים טכנולוגיים נוספים.
לסיום, מצ"ב קשור לכתבה העוסקת " האם הילד שלך מכור למחשב"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה