לפני כמה ימים ביליתי עם משפחתי בשגרירות האמריקאית. בעודי עומדת וממתינה בתוך התור הארוך וההומה אנשים , מודיע המאבטח:" כל מי שיש לו מכשיר סלולארי בבקשה ללכת ולאחסנו במשרד מעבר לכביש". תוך שניות ספורות החלה מהומה, כאילו המאבטח הודיע בשורת איוב " מה פתאום, אנחנו צריכים את הפלאפון". לרגע לא הבנתי על מה המהומה, מה קרה לאנשים, בסה"כ טלפון, איזו היסטריה".
לבסוף תורנו הגיע ודרכינו היו צריכות להפרד, בעלי פנה לעבר תור אחד ואני פניתי לתור אחר וקבענו היכן נפגש בסוף התהליך. לאחר המתנה מרובה הגיע תורי ואני נשאלת ע"י הפקיד :
" היכן בעלך אנו צריכים אותו"?.
לא להאמין, אבל פתאום אחזה בי תחושת בהלה, תסכול, חוסר אונים ולחץ נוראי. מה אני עושה, איך אני יוצרת עמו קשר? אין לי מושג היכן הוא נמצא? למה אין לי מכשיר סלולארי?.
רק לפני דקות ספורות אמרתי לעצמי מה ההיסטריה ללא מכשיר סלולארי והנה אני חווה בעצמי את תחושת התסכול. אני תוהה האם גם אני פיתחתי תלות במכשיר הקטן שגורם לי להרגיש לפתע חסרת אונים?
לפני עידן הסלולאריים העולם הסתדר די מצוין, זוכרים? מתקשרים דרך בזק, מגיעים הביתה מחכה רשימת הודעות מי חפש אותנו...
כיום, קיימת תופעה רחבה כלל עולמית של התמכרות למכשיר הסלולארי, אשר השתלט על חיינו כמעט בכל תחום אפשרי, למרות השיחות היקרות, החשבונות הנפוחים שמקבלים, הפחד מקרינה וממחלות ועוד.
המכשיר הנייד הפך ממכשיר שנועד לשפר את איכות חיינו, למכשיר שבלעדיו חיינו אינם חיים.
ישנם אנשים החשים אבודים כאשר טכנולוגיה מסוג זה, הגורמת לתחושת אושר , בטחון והורדת חרדה לא עומדת לרשותינו.
בעבר מכשיר הסלולאר שימש אמצעי לקבלת שיחות, כיום הוא מהווה כלי טכנולוגי המאפשר יצירת קשר חברתי והתלות במכשיר הולכת וגדלה.
רבים לא מסוגלים להתנתק מהמכשיר ליותר משעות ספורות, נסו זאת... חלק נכבד מחייהם מנוהל דרך הסלולארי.
אנחנו דואגים להניחו על השולחן, חלילה אם יעלם מעיננו, מרימים אותו מידי פעם לבדוק אם חלילה וחס לא פיספסנו שיחה או הודעת SMS מוכר לכם? האם קיימת כאן תופעה של התמכרות, פיתוח תלות במכשיר הנייד?
איך מכשיר כ"כ קטן שינה באופן דראסטי את חיינו? האם אנו יכולים לוותר על מכשיר הסלולאר ולנטרל אותו מחיינו?
אנו נמצאים בעיצומה של מהפיכה טכנולוגית עתירת המצאות והתפתחויות מהירות, שהופכות במהירה לחלק אינטגרלי משגרת חיינו. הידע האנושי מפתח את הטכנולוגיה אשר השפעתה על תחומי החיים הרבים מהירה ומשמעותית ובאופן טבעי קיימת סקרנות ורצון אצל אנשים להכיר ולהתנסות בדברים חדשים ומגוונים.
מכשיר הסלולאר הפך להיות במרוצת השנים לחלק אינטגרלי משגרת חיי. אני יכולה לחיות בלעדיו אך מעדיפה להיות עמו במצבים מסוימים, כדוגמת החוויה ששיתפתי אתכם בתחילת הפוסט, של תחושת תסכול וצורך במכשיר שמשפר את איכות חיינו ועושה אותם נוחים ובטוחים יותר.
לסיום, ברצוני לשתף אתכם בסרטון הומוריסטי של ה"קומדי סטור" בנושא "התמכרות לפלאפונים".
צפייה מהנה
להתראות
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
היי סיגלית, שמי תמי אלפסי סגנית מנהלת בית ספר באשדוד . לומדת לתואר שני במינהל חינוכי במכללה האקדמית אור-יהודה . נכנסתי לבלוג שלך משום שאת מופיעה אחרונה חביבה . קראתי את הקטע שכתבת על הטלפון הסלולרי כשהיית בשגרירות ארצות הברית . מאוד הזדהתי עם דעתך על המכשיר. אבל עליו נאמר :
השבמחק" אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו "
מאחלת לך הצלחה בלימודים ואולי ניפגש באחד הימים, שבת שלום תמי .
שלום לך סיגלית,שמי עולא אני מורה לערבית בחט"ב ואני לומדת לתואר שני באירגון וניהול מערכות חינוך...דפדפתי בבלוג שלך וממש התחברתי למה שכתבת על הטלפון הסלולרי ומצאתי את עצמי בין השורות ואכן אני מודה שאני מכורה באופן לא נורמלי לפלפון!למכשיר הקטן הזה שבאמת השתלט לנו על החיים ובאמת מרגישה אבודה בלעדיו וכאן אני מסכימה עם תמי ואומרת :"באמת אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו" אבל מה שכן נתת לי הרבה חומר למחשבה אז תודה לך ושיהיה לך בהצלחה.
השבמחק